ביישוב הקטן שבו גדלתי, קוד הלבוש היה קז’ואל. לכל מקום. כל הזמן.
כמה קז’ואל? בואו רק נגיד שהיה לגיטימי להגיע לבית הספר בנעלי "קיפי" ובבגדים שישנו בהם בלילה. המהדרין היו משאירים גם את נקודות האוקסי על הפרצוף. לאור היעדרם הכמעט מוחלט של מותגים, אף גורם בבית הספר לא ראה כנראה צורך בהנהגת תלבושת אחידה שתציל אותנו ממצעד הפיג’מות.
נוחות הייתה הקריטריון היחידי בלבוש, וכל מה שהריח ממאמץ היה מוקצה. שרוואלים? – מעולה. חולצות גזורות? – מהמם. הן עברו בירושה מאח גדול והצבע שלהן דהה? – הכי טוב. למראה חגיגי, פשוט יצאנו מהבית עם שיער רטוב ( = הוכחה למקלחת, להלן: השקעתי).
בתיכון הגעתי לעיר הגדולה – טוב, לעיירה הסמוכה – וההגדרות שלי לגבי מהו לבוש מקובל חברתית התחדדו קצת. עדיין, הפריט הכי נחשק בסביבה היה חולצות של “גטקעס” (שיק!).
אפשר להבין מדוע במשך שנים היה אצלי בלבול בארון בין מחלקת הפנאי לספורט לשינה ולבכלל. כל פריט נוח קוטלג כמתאים למספר שימושים, כאשר בגדי הבית היו אותם פריטים נוחים לאחר שהתווספו להם חורים.
היה זה בן זוגי (שלא גודל על ידי זאבים) שציין בשלב כלשהו כמה חבל, שדווקא בחברת האנשים הכי חשובים לנו "אנחנו" מסתובבים בסמרטוטים. “אנחנו” הפנמתי את הרמז ביחד עם ההזדמנות לשופינג, ובגדי הבית התחילו לקבל כבוד.
/////
דוגמה אישית
סט קטיפה מאסוס – ברור שהוא נקנה בזכות ההתאמה לספת הקטיפה בסלון, לימים שמצריכים הסוואה.
בתמונה הזו וגם בראש העמוד: עם בנותיי בצילומים למותג השווה NUNI של חברתי טינה. אלה הפיג'מות הכי כיפיות שיש לנו.
/////
כמו להכעיס, עד שהבנתי את הפרינציפ והפרדתי בין קודש לחול – גיליתי שהתהפכה המגמה: לא עוד טרנינג משונמך לפיג’מה, אלא פיג’מה משודרגת לחליפה. יש להצטייד בתיק משובח ו/או נעליים יפות, כדי להבהיר שלא ננעלת בטעות מחוץ לבית:
המגזין הספרדי Babu קיבץ כמה מתלבשות שהלכו עם הפיג'מה עד הסוף-
הצעת הגשה של בלוגרית מדובאי. תכלס, זה הבגד האידאלי לאקלים שם (וגם כאן):
מראה פיג'מתי משבוע האופנה בלונדון בספטמבר האחרון. אני צריכה את כל הפריטים שבתמונה הזו, אבל במיוחד את הנעליים של קלווין קליין. הלו, יש להן סגירה אחורית של כובע מצחיה!
/////
מקורות זרים: ברומן הנני (הוצאת זמורה-ביתן, תרגום: קטיה בנוביץ’) ג’ונתן ספרן פויר מביא את זעזועו של ג’ייקוב, הגיבור היהודי- אמריקאי, לנוכח תרבות הלבוש הלקויה של בני משפחתו הישראלים כשהם מגיעים ללוויה:
“תמיר וברק לבשו מכנסיים אלגנטיים עם חולצות מכופתרות קצרות שרוולים – המדים שלהם לכל אירוע, בין שהליכה לבית כנסת, למכולת או למשחק כדורסל של מכבי תל אביב, ובין שללוויה של אבי המשפחה. הם ראו בכל סוג של רשמיות – בלבוש, בדיבור, בהתנהגות – הפרה בוטה של זכותם האלוהית להיות נאמנים לעצמם בכל עת. ג’ייקוב חשב שזה דוחה ומעורר קנאה.”
הגברים האמריקאים שנכחו בלוויה לבשו חליפה, כמובן. הציפייה של ג’ייקוב שישראלים ידעו איך ומתי ללבוש חליפה היא קצת כמו לצפות מאמריקאים שידעו איך ומתי ללבוש קימונו. אם הייתי יכולה לדבר עם ג'ייקוב, הייתי מסבירה לו שחיים כאן אנשים שהגיעו לבית הספר בילדותם בפיג’מות מאולתרות משרוואלים. אם הם התקדמו לשלב אבולוציוני של חולצות עם כפתורים – דיינו.
מה הגירסה שלך לפיג’מה? ספרי לי בתגובות!
בואי לעקוב אחרי הבלוג בפייסבוק
אתר יפייפה.
אני קורא נלהב שלך בשנה האחרונה.
חזק ואמץ.
ישר כוח.
חזק עם הזנב.
המעריץ האלמוני.
תודה רבה אלון האלמוני 😉
קודם כל, תתחדשי על הבלוג 🙂 גלשתי בו קצת והוא מהמם!
גם מאוד אהבתי את הפוסט, הוא כיפי וקליל לקריאה.
שיהיה המון בהצלחה!
תודה רבה 💕
רוני, מזמן לא קראתי בלוג כל כך מדוייק שמתאר אחד לאחד את זיכרונות הנעורים שלי, הרי אני זאת שהגיעה עם קיפי וחולצת גטקעס בחורף ומעיל דובון צבעי ישן ובקיץ עם שקפקפים (מדוזות) וחולצה גזורה, דהויה ונוטה להתפורר בקיץ 🙂
בנינו, היה נוח והרגשתי הכי יפה ובאופנה שבעולם, אז לא מתביישת בזה…
גם אילה, נירית, נטע, הילית, אפרת, עופרי, רננה, גליה וכו' ישתעשו מאד מהבלוג, איך משתפים איתן?
ברור, ההרגשה הייתה הכי קולית בעולם…
שיתוף הבלוג בקלות – שולחים את הלינק http://www.eemzot.com
חייבת לקנות פיג'מה…. אהבתי :))
❤️
רוני, איך לא אמרת לי שיש לך בלוג אופנה!
את מוזמנת לארח אותי 🙂
אגב, אחרי שנים שאני משקיע בלבוש מחוץ לבית, אני בתקופה שבה החלטתי להתחיל לשדרג גם את בגדי הבית שלי, הפיג'מות והבגדים התחתונים
חיכיתי שתגלה לבד ! מחכה לתמונות אחרי השדרוג 😉
[…] אנלוגית בעולם דיגטלי /// רספקט יור סליפ /// הבגדים הכי שווים […]